קול של אלוהים | פירושים לאמירה העשרים ואחת

הברק ממזרח | קול של אלוהים | פירושים לאמירה העשרים ואחת

בעיני האל, בני האדם הם כמו בעלי החיים בטבע. הם נאבקים זה בזה, קוטלים זה את זה, ומקיימים אינטראקציות יוצאות דופן זה עם זה. בעיני האל, הם כולם גם כמו קופי אדם שזוממים זה נגד זה בלי קשר לגיל או למין. מכיוון שכך, כל מה שהאנושות עושה ומגלמת מעולם לא היה כלבבו של אלוהים. הזמן שאלוהים מכסה בו את פניו הוא בדיוק הזמן שבו בני אדם בכל רחבי העולם מועמדים למבחן. כל בני האדם נאנחים בכאב, הם חיים כולם תחת איום של אסון, ואף אחד מהם מעולם לא נמלט משיפוטו של אלוהים. למעשה, כוונתו העיקרית של אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם היא לשפוט את האדם ולגנות אותו בהתגלמותו של אלוהים כבשר ודם. אלוהים כבר מזמן החליט בדעתו מי יזכה בישועה ומי יחוסל, בהתאם למהותם של בני האדם, והדבר יתבהר בהדרגה במהלך השלב האחרון. בחלוף הימים והחודשים, בני האדם משתנים, וצורתם המקורית נחשפת. מתגלה אם הביצה מכילה אפרוח של תרנגולות או של ברווזים כשהיא מתבקעת והאפרוח יוצא ממנה. הרגע שבו האפרוח יבקע מהביצה הוא גם הרגע שבו האסונות על פני האדמה יסתיימו. מכך אפשר להבין שעל מנת לברר אם "הביצה" מכילה אפרוח של "תרנגולות" או של "ברווזים", יש לבקע את אותה. זו התוכנית בלבו של אלוהים, ויש להגשים אותה.

"האנושות המסכנה ומעוררת הרחמים! מדוע האדם אוהב אותי, אך הוא לא מסוגל לציית לכוונותיה של רוחי?" משום המצב הזה של האדם, עליו לעבור טיפול כדי לְרַצות את רצונו של אלוהים. ומשום שאלוהים מתעב את האנושות, הוא הכריז פעמים רבות: "הו, המורדים מבין האנושות כולה! עליי להשמיד אותם תחת רגליי, עליי להעלים אותם בהטלת ייסורים עליהם, וביום שבו המפעל האדיר שלי יושלם, עליי להרחיק אותם משאר האנושות, כדי שהאנושות כולה תכיר את פרצופם המכוער." אלוהים מדבר אל האנושות כולה כבשר ודם, והוא גם מדבר אל השטן במישור הרוחני, כלומר מעל התבל כולה. זה רצונו של אלוהים, וזה מה שתוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים של אלוהים אמורה להשיג.

למען האמת, אלוהים רגיל במיוחד, ויש כמה דברים שהוא יכול להשיג רק אם הוא מבצע אותם באופן אישי ורואה אותם במו עיניו. בניגוד למה שבני האדם מדמיינים, אלוהים לא שוכב לו בזמן שהכל מתרחש כרצונו. זו ההשלכה של הפרעתו של השטן בבני האדם שגורמת לבני האדם לא להבין בבירור את פניו האמיתיים של אלוהים. מכיוון שכך, במהלך העידן האחרון, אלוהים התגלם כבשר ודם כדי לגלות את המציאות שלו בגלוי לאדם, מבלי להסתיר דבר. תיאורים מסוימים של טבעו של אלוהים הם הגזמה טהורה, כמו כאשר נאמר שאלוהים יכול להשמיד את העולם במילה אחת או במחשבה קלה. כתוצאה מכך, רוב בני האדם אומרים דברים כגון "מדוע אלוהים כול יכול אבל הוא לא מסוגל לבלוע את השטן בנגיסה אחת?". המילים האלה מגוחכות, והן מוכיחות שבני האדם עדיין לא מכירים את אלוהים. כדי להשמיד את אויביו, נדרש לאלוהים תהליך, אך נכון לומר שאלוהים מנצח בכל: אלוהים יביס את אויביו בסופו של דבר. זאת בדיוק כשם שכאשר מדינה חזקה מביסה מדינה חלשה, עליה להשיג את הניצחון בעצמה, צעד אחר צעד, לפעמים בכוח ולפעמים באמצעות אסטרטגיה. יש תהליך, אך אי-אפשר לומר שמכיוון שהמדינה החזקה מחזיקה בנשק גרעיני חדיש והמדינה החלשה נחותה ממנה בהרבה, המדינה החלשה תוותר ללא מאבק. זה טיעון מגוחך. הוגן לומר שהמדינה החזקה בטוח תנצח והמדינה החלשה בטוח תפסיד, אך המדינה החזקה יכולה להוכיח את כוחה העילאי רק כשהיא פולשת בעצמה למדינה החלשה. לפיכך, אלוהים תמיד אמר שהאדם לא מכיר אותו. על כן, האם מה שנאמר לעיל הוא חלק מהסיבה לכך שהאדם לא מכיר את אלוהים? האם אלה התפיסות של האדם? מדוע אלוהים דורש רק שהאדם יכיר את המציאות, ומדוע הוא התגלם כבשר ודם באופן אישי כתוצאה מכך? לפיכך, רוב בני האדם עובדים את השמיים במסירות, אך "השמיים מעולם לא הושפעו כהוא זה ממעשיו של האדם; אילו יחסי כלפי האדם היה מבוסס על מעשיו, האנושות כולה הייתה מוכה בייסורים שאני מטיל".

אלוהים רואה את מהותו הפנימית של האדם. באמירותיו של אלוהים, נדמה שהאדם "מייסר" את אלוהים עד כדי כך שאין לו כל עניין להקדיש תשומת לב לאדם, ושאין לו כל תקווה בו. נדמה שכבר לא ניתן להושיע את האדם. "ראיתי בני אדם רבים שדמעות זולגות על לחייהם, וראיתי בני אדם רבים שמוכנים להקריב את לבם בתמורה לשפע שלי. למרות ה'קנאות' הזו, מעולם לא נתתי את לאדם כל מה שיש לי בתשובה לדחפים הפתאומיים שלו, מפני שהאדם מעולם לא היה מוכן להקדיש לי את עצמו ברצון." כשאלוהים חושף את אופיו של האדם, האדם מתבייש בעצמו, אך זה רק ידע שטחי, והאדם לא מסוגל להכיר באמת את אופיו בדברי האל. משום כך, רוב בני האדם לא מבינים את רצונו של אלוהים, הם לא יכולים למצוא נתיב לחייהם בדברי האל, ולכן, ככל שהם יותר רפי שכל, כך אלוהים לועג להם בחומרה רבה יותר. לפיכך, הם מאמצים בלא יודעין את תפקיד הליצן, וכתוצאה מכך, הם מתחילים להכיר את עצמם בעודם מוכים ב"חרב הרכה". דברי האל מופיעים כדי להריע למעשיו של האדם וכדי לעודד את מעשיו של האדם, אך בני האדם תמיד מרגישים שאלוהים שם אותם ללעג. על כן, כשהם קוראים את דברי האל, השרירים בפניהם מתעוותים מפעם לפעם, כאילו הם מפרפרים. זו הטומאה של מצפונם, וזו הסיבה לכך שהם מתעוותים באופן לא רצוני. כאבם הוא כאב כזה שאיתו רוצים לצחוק אבל אי-אפשר, ושאיתו לא יכולים גם לבכות, מכיוון שהיתוליותם של בני האדם מופעלת בשלט רחוק כמו "מכשיר וידאו", אך הם לא יכולים לכבות אותה אלא רק להמשיך לסבול. על אף שהמילים "להסב את כל תשומת הלב לדברי האל" מוטפות במהלך כל פגישות העמיתים, מי לא מכיר את אופיים של בני התנין הגדול האדום כאש? פנים אל פנים, הם צייתנים כמו שיים, אך כשמפנים להם את הגב, הם פראיים כמו זאבים. אפשר לראות זאת בדברי האל הבאים: "בני אדם רבים אוהבים אותי באמת ובתמים כשאני מספק להם את דבריי, אך לא מוקירים את דבריי ברוחם, אלא משתמשים בהם כבדרך אגב כמו ברכוש ציבורי ומטילים אותם בחזרה למקום שממנו הם באו בכל זמן שמתחשק להם." מדוע אלוהים תמיד חשף את האדם? זה מוכיח שאופיו הישן של האדם מעולם לא השתנה אפילו קצת. כמו הר טאי, הוא עומד זקוף בלבם של מאות מיליוני בני אדם, אך יבוא יום שבו יו גונג יזיז את ההר הזה, וזו תוכניתו של אלוהים. באמירותיו, אין אף רגע שבו אלוהים לא מציב דרישות לאדם, מזהיר את האדם או מצביע על אופיו של האדם, אשר מתגלה בחייו: "כשהאדם מרוחק ממני וכשהוא בוחן אותי, אני מסתתר ממנו בין העננים. כתוצאה מכך, הוא לא מסוגל למצוא שום זכר לקיומי והוא חי רק ביד רשע ועושה את מה שהרשעים דורשים מהם." במציאות, נדיר שבני האדם זוכים להזדמנות לחיות בנוכחותו של אלוהים, משום שהם לא מספיק רוצים לחפש את אלוהים. כתוצאה מכך, על אף שרוב בני האדם אוהבים את אלוהים, הם חיים תחת ידו של השטן, והשטן מכוון את כל מה שהם עושים. אילו בני האדם באמת חיו באורו של אלוהים, והיו מחפשים את אלוהים בכל רגע ביום, ובכל יום בחייהם, לא היה צורך שאלוהים ידבר כך, הלא כן? כשבני האדם מניחים את הטקסטים בצד, הם מיד מניחים את אלוהים בצד ביחד עם הספר, ולכן, הם דואגים לעניינים שלהם עצמם, ולאחר מכן, אלוהים נעלם מלבם. אולם כשהם מרימים שוב את הספר לידם, הם פתאום מבינים שהם דחקו את אלוהים לפינה נידחת בדעתם. כאלה הם חייו של האדם "ללא זיכרון". ככל שאלוהים מדבר יותר, כך דבריו רמים יותר. כשהם מגיעים לשיאם, כל העבודה נחתמת, וכתוצאה מכך, אלוהים מפסיק את אמירותיו. העיקרון שמנחה את אלוהים בעבודתו הוא לחתום א עבודתו כשהיא תגיע לפסגתה. הוא לא ממשיך לעבוד כשהעבודה מגיעה לשיאה, אלא עוצר במפתיע. הוא לעולם לא עושה עבודה לא נחוצה.

מתוך 'פירושים לאמירה העשרים ואחת'

לעיון נוסף

ישועת האל הכול יכול

כנסיית האל הכול יכול - הבשורה של ממלכת השמים